הזכרונות שלי משאול/ מנחם שרעבי (גיס)
שאול היה חלק מנוף ילדותי, גרנו בשכנות בשכונת השבעה, קראו לה כך היות ושכנו בה 7 משפחות. עם השנים הפכנו לגיסים טובים. את שאול ז"ל אני זוכר כשאול הגיבור, כשהיינו הולכים משחק כדורגל בשבת. באחד במשחקים היתה לי חוויה לא נעימה, אחד האוהדים של הקבוצה היריבה כמעט הרג אותי. ופתאום אני רואה מאחורי את שאול שבא והציל אותי. ועל כן אני אסיר תודה לו. המשחק היה בחדרה הקבוצה היריבה היתה בית שמש. איש גדול חנק אותי הגרשתי שאני מאבד את האויר, וכשהתרוממתי ראיתי ששאול הרים אותו מעלי וכן עד היום אני לא יכול לשכוח לו את זה. עם הזמן שאול ז"ל הפך להיות המעביד שלי, התקופה לפני מלחמת ששת הימים לא היתה הכי טובה, שאול קיבל עבודה בקריית עקרון לטייח בית ספר.רפי ואני כבר היינו בני 16 מעשנים סיגריות נלסון, שאול ראה שאנחנו מעשים סיגריה אחרי סיגריה ואז היה יקר לעשן נלסון, היות ושאול היה קונה את הסיגריות הוא החליט שמעכשיו עוברים לעשן סילון. סילון היו שליש ממחיר נלסון. והיום אני חושב בדיעבד היות והיום אני מכור לסיגריות נלסון ואני לא מוכן להחליף סיגריה אחרת, אני מאמין ששאול עישן בשקט סיגריה אחרי האוכל כדי שלא נתגרה ונרצה גם. באותה תקופה היינו אוהבים לבוא אלי כשהיה גר בבית של יהודה חסן שרעבי, כשהיה רואה אותנו מרחוק כשהיינו באים אליו תמיד ידע למה באנו לשבת או לבקש כסף. וכי למה, ההליכה שלנו הייתה מסירה אותנו. כשהיינו סוחבים רגליים בהליכה שאול ידע שאין לנו כסף וכשהיינו הולכים כמו קפיצים ידע שאנו מסודרים. אני לא יכול לשכוח ששאול גם היה הספר שלנו, עשה לנו קרחת כי לא היה לנו כסף להסתפר. שלא תחשבו שהחיים היו קלים, היו די קשים. היינו מחכים לצהריים לאכול שעעועית ופלפל אצל צעדי בקריית עקרון. אני זוכר אותו לטובה רחמן ונדיב לב על כן אני זוכר לו חסד נעורים. יהי זכרו ברוך, נשמתו בגן עדן, כן יהי רצון אמן ואמן
הזכרונות שלי משאול/ אבינועם צעידי
בתור ילד ראיתי את שאול בתור גיבור, חכם ומי ששומר עלי. אני זוכר שאהב סרטים ובכה ב"בית קטן בערבה". העבודה בטיח הבילויים ב"קולגה" אני זוכר את הנסיעה לאילת ב 94 ששאול קרא לה בשם "שלושת ימי הקנדור". יש סיפור שהייתי ילד ואחד מהשכונה נתן לי סטירה (דבר נורמלי באותם ימים), רצתי לשאול אחי בקול בוכה והוא אמר לי : כשהוא יסתובב דפוק לו אבן בראש, וכך עשיתי.
בתור ילד שאחיך הגדול לוקח אותך להצגה יומית בקולנוע בית הפועלים זו חיווה שאי אפשר לתאר במילים.
תמיד אזכור את השירות הצבאי שלי, לפני הצבא עבדתי אצל שאול בטיח בבית שלו. תמיד קיבלתי מפרעה. שהייתי בא לחופש מהצבא באופן טבעי הלכתי לשאול וקיבלתי דמי כיס, וככה עברתי את הצבא בקלות.
שלושת ימי הקנדור, ככה קראו לשלושה ימי בילוי שהתחילו בלילה בקולגה ולאחר מכן נסיעה ישירה לאילת, שאול + חיים יוסף ואני, לאחר שינה קלה ירדנו לחוף בהדרכתו של יפת הבגדד, התחלנו לשתות בירה והבקבוקים על השולחן נאספו, השיר נחש העיר התנגן כל 15 דקות. בשעה ארבע אחר הצהרים מבקשים חשבון, רק הבירה 108 יחידות!! כמובן היינו שיכורים ויפת רצה ללכת לקבלת שבת ושאול התחיל לשיר שיר השירים. היינו 3 ימים באילת מתוכם 70 שעות שיכורים. תמיד שאול היה אומר "איזה כיף היה בשלושת ימי הקנדור"
שנתיים בלי אבא, אני מנסה להיזכר באירועים בעבר. עוד כשאבא היה חי, סיפרו לי כולם סיפורי גבורה עליו, סיפורים שבסופם מישהו מצא את עצמו מעולף על הקרקע....
הזיכרונות שלי ממנו הם מתקופה רגועה יותר, אחרי השטויות בצבא, אחרי המכות בכדורגל. אני זוכר אותנו עובדים יחד, מסגרות, מכונאות. בהתחלה, הייתי הפועל הפשוט, "טחנתי צעירות". עבודות קשות ומעצבנות, לקדוח, לחתוך, לנגב שמן, להעמיס ולפרוק את האוטו.
בהמשך למדתי לרתך וזכיתי להערכה...הייתי מחליף את אבא כשהיה הולך לנוח במרפסת, לשתות קפה ולעשן. אבא היה לוקח מידות, מתכנן ומדמיין בראשו את הסורג, מחשב כמה חומר גלם צריך וקדימה הולכים ל"אחים כהן" לקנות. אני כמובן הייתי מעמיס...וקושר. נוסעים הביתה ופורקים...את החיתוכים והשלב הראשון אבא היה עושה, ואני הייתי מביט בפלא הנוצר.איך מערימת ברזלים יוצרים דבר כזה.אחרי הצביעה היה מגיע החלק הטוב.... ההתקנה, נגמרה העבודה נשאר רק להתקין את הסורגים. איזה מתח... יתאים או לא?גדול או קטן? רחב או צר? ומי יקבל את הצעקות...??? ........למזלי, בדרך כלל אבא קילל את עצמו.
אני זוכר, כשהייתי נער והתיאבון שלי היה בשיאו, הייתי אוכל כל שעתיים, אבא כמובן לא אהב את זה. גגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגיייייייייייייא, היה צועק ואני הייתי מגיע בריצה. פעם אחת ברוב "חוצפתי" הגעתי עם סנדביץ' בגודל חצי כיכר ביד J , אבא ראה את זה וצעק לי "זרוקת'סנדביץ". העפתי את הסנדביץ' באותה השנייה לפחות עד המגרש של שעריים.
יותר לא אכלתי באמצע העבודה (גם לא בצבא)....
ככל שגדלתיאבא סמך עלי יותר (וההפסקות שלו היו בתדירות גבוהה יותר וארוכות יותר), הייתי עוזר גם בחישובים ובתכנונים, בייצור עצמו.הייתי גאה כל כך שאבא סומך עלי לעשות את הדברים לבד, אחריות כבדה. תקלה שלי ואני אהיה הכתובת לקללות..... J
כשהייתי נער, ראיתי בעבודות הללו עונש לא קטן, עבודה קשה, בדרך כלל על חשבון הזמן "הפרטי שלי". היום אני מבין, כמה העבודה הזו לימדה אותי משמעת עצמית, אחריות, דבקות במשימה, חדוות היצירה ועוד.
שיר לזכר סבא (28/4/09)/ רון צעידי
איך להבין, איך לחשוב, כשמאבדים אדם קרוב? מה אומרים, איך מסבירים, כשאדם כזה מאבדים? ככה פתאום, ברגע אחד, במאית שניה בלבד, אותו אדם, פשוט נעלם. יותר הוא לא יחזור לחבק, יותר לא ישוב לנשק, יותר לא יכעס או יצעק, יותר לא יצחק, יותר לא יספר, יותר לא ידבר. יותר לא ילחש כמה מילים כל כך חשובות, שמביעות את הרגשות. יותר עלי לא ישמור, אני אני תמיד אותו אזכור!
כתבה של יואב בעיתון "זמן מקומי"/ יואב זאבי (בן של יורם זאבי(חבר של אבא))לקריאה
כתבה של יואב בעיתון "זמן מקומי"/ יואב זאבי
זמן שאול
פרידה מחבר שבכלל לא ידע שאנחנו כאלה חברים טובים
אבא התקשרבבוקר וישר שמעתי בקול שלו משהו עצוב. שאלתי מה העניינים ואבא אמר שהרוב בסדר, חוץ מזה שאתמול בצהריים שאאול צעידי מת. שתקנו קצת יחד ואז אבא אמר: "איזה איש נחמד הוא היה". ואני אמרתי: נכון. ואבא אמר: "סוס גזעי, חמור פרא, עקשן כמו פרד". ומבעד לקו שמעתי את הדמעה יורדת על הזיפים שלו.
שאאול צעידי ואבא שלי נפגשו במילואים, כשאני הייתי ילד. פעם בכמה זמן הוא היה נעלם לכמה ימים ואז חוזר במדים מוכתמים בשמן מכונות וריח של זיעה, מושיב אותי על הברכיים ומגולל עלילות גבורה מסמרות שיער מהסדנה לתיקון נגמשים של צבא הגנה לישראל. בעיקר אהבתי את הסיפור על התימני השמן שכל פעם מגיע בצהריים וכשטועים בהגייה של השם משפחה שלו – דאודי במקום צעידי, נגיד - הוא לא עונה ואז הולך הביתה כי ממילא לא קראו בשם שלו. "יש לו קול עמוק ככה", אבא שלי עשה חיקוי של גוליית. "וכל הזמן הוא צוחק בחית ועין ולא אכפת לו כלום".
זה סיפור ישראלי כזה, על אהבה בין שני קצוות לכאורה כל כך לא קשורים. כי על פניו לפחות נקודות ההשקה בין אבא שלי לבין שאאול צעידי היו מזעריות. בקודים התרבותיים, בהשקפות הפוליטיות, בהתנהלות היומיומית לא היה ביניהם כמעט דבר. שאאול היה שותה ומעשן ומשחק קלפים ויורה לכל הכיוונים ודופק בדיחות מכל הגבהים. ואבא שלי, שיבדל לחיים ארוכים וטובים, הוא מהנדס מכונות, נצר לאצולה הפולנית של העלייה השנייה. מה שחיבר בין השניים האלה היה בעיקר אהבת החיים שלהם. זה היופי בקשרי אהבה: שהם חוצים גבולות היגיון.
פעם בכמה זמן, יום שישי בצהריים,היינו נוסעים לבקר את שאאול וברכה. החצר שלהם הייתה מלאה תמיד מיני מכוניות מפורקות וקומבינות כאלה. את שאאאול היינו מוצאים על פי רוב ישן. אבא שלי היה מעיר אותו בכאפה אשכנזית וצעידי היה מתעורר ישר לתוך צחוק וקורא לברכה שתעשה לכולנו קפה. אחר כך הוא ואבא היו מעשנים סיגריה בסיגריה, משתעלים וצוחקים ואני הייתי הולך לשוטט בין הגרוטאות, לחפש לי מציאה.
את המכונית הראשונה שלי קניתי משאאול. הייתי בן 17, הוצאתי רישיון והתקשרתי לשאאול לברר אם יש מצב לקומבינה. "יש כמה מכוניות, באותוהולכות", הוא אמר, "תבוא יום שישי". נסעתי עם אבא ובדרך ניסיתי להבין מה זאת אומרת יש כמה מכוניות, אבל גם אבא לא ידע בדיוק.
כשהגענו ברכה חיבקה את כולנו והכינה קפה, שאאול התעורר, הצית נלסון ושאל "נו אז מה אתה רוצה?". אמרתי שאוטו. "תלך בחצר מאחורה תסתכל", הוא אמר. אני זוכר שדפק לי הלב. ושם היא חיכתה לי: חיפושית פולקסוואגן שנת 72 חצי אוטומט בורדו מטאלית. שאאול אמר שיתן לי אותה במחיר שהוא קנה אותה בעצמו בלי לעשות עלי אפילו שקל וחצי של רווח. חיבקתי אותו ושאאול הוריד לי את הלפה שלו על הכתף ואמר "תעשה חיים, חביבי".
כשבאנו לנסוע יצאנו לרחוב ואבא גילה שהמכונית המשפחתית שלנו נעלמה. הוא זקף את הצוואר והסתכל לכל הכיוונים קצת בלחץ והורה לי ללכת להגיד לשאאול, שצחק ואמר "אין מה להתרגש, בטח הבן לקח את האוטו לראות כדורגל". הוא הציע ש"ברכה תכין קפה, ככה שנעשן איזה סיגריה ובינתיים הילד" (זה אני) "שיכנס למחסן ויחפש לו רדיו-טייפ משומש, אולי ימצא שמה מכשיר שעובד".
משהו בהתנהלות החצר של שאאול וברכה שבה את ליבי. הכל היה כל כך שונה מהדירה של משפחת זאבי, כל החוקים עבדו אחרת. מניגוב החתיכות העבות של החלה הטריה בקערת החריף ועד הבטלנות המבורכת והשינה על הנדנדה הגדולה. אני יודע, לבקר במדינה זה תמיד הרבה יותר אקזוטי מאשר לחיות בה ממש, אבל בתוך כל הכאוס הזה מצאתי כל כך הרבה קסם וחופש, רוחב לב, פשטות ושמחה. כי שאאול צעידי שתה את החיים בלגימות גדולות ולקח לריאות בנשימות עמוקות ושום דבר לא עצר אותו – לא התקף הלב הראשון ולא ניתוח המעקפים השני ולא הסוכרת. עד השבוע, זאת אומרת.
לחברים של ההורים שמורה משבצת מיוחדת בלב: אנשים שמכירים אותך מינקות, שליוו אותך בשנים הראשונות, שתמיד ישמחו לראות אותך או לעזור אם רק תבקש. לא פגשתי את שאאול כבר כמה שנים - מעולם לא היה בינינו קשר של שיחות מזדמנות מה העניינים מה נשמע ולשמחות המשפחתיות שלנו הוא אף פעם לא הגיע כי בשביל זה היה צריך לצאת מהבית ואת זה שאאול לא אהב לעשות. לכן, את מה שבא לי לומר עכשיו (ולצערי כבר לא אספיק להגיד לו), הוא בטח היה מופתע לשמוע: שהצחוק שלו, והפשטות שבה הוא התייחס לדברים, והצפצוף שלו על כל העולם, היו בשבילי מקור השראה אמיתי. כי ככה, בלי שיחה אחת של ממש, שאאול צעידי לימד אותי שיעור במתנה: ששמחת חיים היא לא משהו שקורה לך בטעות, אלא בחירה שעושים כל יום, כל שעה, כל רגע ורגע.
לקריאה
סגור
